בטח שמעתם הרבה שאומרים "ברור שזה מוקלט שומעים…"
אז התפקיד שלי עכשיו הוא להסביר לכם, איך גילו שהקלטתם באולפן.
אתם בטח אומרים לעצמכם – איך אפשר לדעת? רק הפאנאטים המוסיקליים יצליחו להבדיל.. כמה כאלה כבר יש בעולם… אז תתפלאו! רוב האנשים הם מוסיקליים פאנאטים העניין הוא שהם לא כל כך מודעים לזה. אמנם מוסיקה היא לא מקצוע שלומדים בכל בית ספר אבל כמו בכל אומנות. אנחנו מלמדים את עצמנו עם השנים, מה יותר לטעמנו. לטעם הפה, העין, האף, האוזניים. יש מצב שככל שהתבגרנו, נהיינו פשוט מפונקים יותר בטעם, או לצורך העניין מקצועיים וממוקדים יותר בטעם המתאים לנו. אולי לא נדע להסביר למה השיר הזה יותר יפה מהשני. או למה הזמר הזה שר יותר טוב מההוא אבל נוכל תמיד לתת ציון מהלב. לטוב ולרע.
אז איך כל זה קשור לנושא שלנו? הקשר בין הנראה לנשמע.
כל מה שקורה מאחורי המיקרופון כשאנחנו שרים. עובר לצד השני.
אבל איך? הוא לא רואה אותי, מה הוא מצלם אותי? אז כן! מיקרופון הוא מצלמה לכל דבר. רק שהוא לא רואה, הוא שומע. ואם ההופעה שלנו בזמן אמת תהיה שונה מאופן הביצוע בזמן ההקלטה. כך יגלו בוודאות. שזה לא אתם שרים בזמן אמת.
אחרי שנים של עבודה בתחנות הרדיו גיליתי שלא חייב עיניים בשביל לראות. נשמע קלוש, אבל זה נכון. כשאנחנו שומעים שיר של זמר כלשהו ברדיו. אם נתרכז מעבר לכל התווים המוסיקליים אפשר ממש לדמיין את הבעות הפנים של הזמר, אם הוא נהנה מהשיר, אם הוא התקשה לשיר אם הוא השקיע בו, אם הוא מצא את עצמו בתוך אותו שיר. מה הוא מנסה להעביר לנו דרך האוזניים את כל אלה. הקהל המאזין. או אנחנו. אוגרים בתת המודע שלנו מבלי לשים לב, או מבלי לפענח כלל. ויחד עם כל האותות המקודדים האלה שאספנו. נספק את הציון הכללי של אותו שיר.
כאן אנחנו זוכים לפגוש את אפקט המראה, כמו שאנחנו רואים את עצמנו מחקים את עצמנו במראה כך כשאנחנו רואים בנאדם ברחוב למשל..מחייך. איך נגיב? נחייך בחזרה לא? נבאס אותו? כשיושב לידנו חבר מפהק מעייפות. מכירים? מיד אחרי גם אנחנו נפהק..
וכשהדמות בסרט שאנחנו אוהבים בוכה – נבכה ביחד איתה, כשסטנדאפיסט מתלהב מבדיחה. גם אנחנו נתלהב ממנה! כך בדיוק את כל אותם הרגשות, חוש השמיעה שלנו משדר למוח.
אז כשזמר יהנה מהקלטת השיר. כך גם אנחנו… נהנה ממנו בסוף, רק אל תבואו עם תסמינים להקלטה, שהמאזין לא יידבק..
תודה רבה!
מגניב… תיארת את זה בול!
תודה איש יקר, משתדלים!